יעל פרץ (כצנשטיין) 1948-2007

יעל כצנשטיין נולדה לרחל וגד, אחות לאילנה ונורית. היא נולדה בשכונת נווה חיים בחדרה באוגוסט 1948, בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות. בגיל חמש, אביה, גד, איבד את ידו בתאונת עבודה בעת עבודתו בתע"ש. משפחת כצנשטיין עברה לנוף-ים – אז שכונת פועלים קטנה וצנועה. ילדותה הייתה ילדות של מעשי שובבות וטיולים, בין בוסתני הפרי לחוף הים. יעל הייתה פעילה בקן תנועת הנוער העובד והלומד בנוף ים.

בעקבות פעילותה בתנועה, המשיכה יעל למה שנקרא אז 'הגשמה' – והצטרפה, יחד עם חבריה לקן, לגרעין נח"ל לעין-גדי. לאחר חודש וחצי בעין גדי, בהם הספיקה לשבות את ליבם של רבים בקיבוץ, התגייסה והשלימה טירונות נח"ל. לאחר הטירונות נשלחה לקבוצת כינרת למרגלות הרי הגולן, בה עבדה בבית הילדים כשנה. במהלך שנה זו פרצה מלחמת ששת הימים – יעל לא הייתה שותפה כבר אז לשכרון הכוח שאחז במדינה הקטנה.

יעל יצאה ללמוד ספרות, באוניברסיטה העברית. שם היא פגשה סטודנט אחר בחוג, יחיא, שהציע לה לבוא וללמד ספרות ברביבים. במדבר פרחה וליבלבה אהבתם, ולאחר כמה חודשים הם נישאו. במהלך השנים נולדו להם ילדיהם: נתאי, נדב, אפרת ורעות. נדב נשא את עדי, ונתאי נשא את דורית, שהתקבלו בביתה כבנות לכל דבר.

מהוראת ספרות המשיכה יעל להוראה משקמת, ומשם קצרה הייתה הדרך לקרירה השניה שלה, בעבודה סוציאלית, אליה התמסרה בלב ובנפש. היא לא הייתה עובדת סוציאלית לפי הספר. הנתינה והתמיכה שלה לא ידעה גבולות, והדאגה לפונים נמשכה מעבר לכל מסגרת מקצועית מקובלת. לפעמים הייתה מחביאה בתיק שקית לפונה עם ילדים רעבים. בתפקידה האחרון עבדה יעל במרכז לילד ולמשפחה במצפה רמון, היא הייתה העובדת הסוציאלית והמרכזת של המקום.

יעל המשיכה והשכילה לצד העבודה. בעבודת המאסטר שלה שילבה יעל בין ההתמחויות של בספרות ובעבודה סוציאלית. היא הציעה גישה חדשנית לטיפול. וכדרכה, במרכז השיטה עומדת ההקשבה למטופל. בחודשים האחרונים היא התבקשה לכתוב שני מאמרים מקצועיים על בסיס עבודתה המוערכת בעולם המקצועי.

ביתה היה בית מקבל ופתוח לכל אדם. תמיד היה הומה ומלא אהבה, ילדים, ואורחים שבאו, לפעמים הלכו ולרוב נשארו. בערוב ימיה הייתה יעל סבתא גאה ומעניקה לארבעה נכדים: רתם, אייל, שחר ודרור. היא אהבה אותם אהבת נפש, והם החזירו לה אהבה.

יעל סבלה ממחלת לב תורשתית, שהסתבכה והחריפה עם השנים. למרות המחלה והאישפוזים, התעקשה יעל להמשיך לעבוד, לנסוע לעבודה באוטובוסים, להיות אמא סבתא ורעיה במשרה מלאה. היא חייתה באומץ, עד יומה האחרון, כאישה בריאה ומאושרת. וכך גם נזכור אותה.

יהי זכרה ברוך.