אמא
נשיקה, על הלחי הקרירה, הרכה והמקבלת שלך
קולך, השמח תמיד לשמוע אותי בטלפון
העצות שלך, תמיד במקום, תמיד נותנות מבט קצת אחר, קצת שונה – על כל נושא ונושא
החיוך שלך, שמֵחה לראות אותי, את אחיי, את הנכדים
ההשתאות, הפליאה והאושר בהם קיבלת כל מחווה קטנה שעשינו עבורך
הדברים הקטנים שסידרת בבית, שתמיד הייתה בהם נגיעת ידך המיוחדת
הקבלה שלך אותי, בכל תנאי, בכל מעשה, ותמיד בשמחה, באהבה ובלב שלם
אף פעם לא לוחצת, לא דוחקת ולא שואלת שאלות מיותרות, רק שומעת בשקיקה כל מה שסיפרתי
הגאווה שקרנה מעינייך בכל פעם שסיפרת עליי, או שסיפרתי אני על קורותיי
להתפלא תמיד איך את נותנת, בלי תנאי, בלי גבול
איך את מוצאת תמיד את הטוּב בכל אדם, גם כשאני כועסת עליו ולא מוכנה לשמוע
הלהט בעינייך, בקולך, כשהתווכחו איתך על נושאים פוליטיים, חברתיים או הקשורים לקיבוץ
תמיד אמרתי לך – אמא, תעזבי, הרי לא תצליחי לשנות את דעתו של אף אחד, ותמיד הצלחת.
אמא, לימדת אותי לחיות ללא חרטות, אז בשבוע האחרון אני מנסה שלא להתחרט על כך שלא ביקרתי קצת יותר, שלא שיתפתי קצת יותר ושלא שמחתי בך הרבה יותר כשהיית, כי עכשיו, כשאת אינך, יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לך ולספר לך ואני יודעת שאין עוד יום, ואין מחר, או מחרתיים, או בעוד שנה.
בשבוע האחרון שמעתי המון סיפורים על האישיות הגדולה שלך, על השינוי שחוללת בחיי אנשים, אבל בשבילי את חסרה דווקא ברגעים הקטנים האלו, של שגרת היומיום. בשבילי לא היית אדם גדול, או מופלא. היית פשוט אמא שלי, ובימים האלו אני רק מקווה שאשכיל לזהות את כל הניצנים שניסית לטעת בי -בלימודים, במקצוע ובעיקר בחיי האישיים, ולהפוך אותם לתכונות שיצליחו להראות לעולם, ולו במעט, איזו אמא נפלאה הייתה לי.
העצב לא מתמעט. רק משנה צורה
הופך להיות חרישי יותר
פרטי יותר
מתגנב
לכל רגע של צחוק
לכל חיוך
לכל נגיעה של אושר
כשמגיעה ההכרה שלא נחלוק בה יותר
איתך