ללימודי העבודה הסוציאלית הגעתי בגיל 42.

שנים קודם לכן, בשנות השבעים המוקדמות, סיימתי B.A בספרות ופילוסופיה ועסקתי בהוראה. במסגרת חיפושי אחר הבנת הדינמיקה של הכיתה כקבוצה – במקום לקחת קורסים בודדים בעבודה עם קבוצות – החלטתי ללמוד עבודה סוציאלית, ולהגיע ללימודי העבודה עם קבוצות באופן מעמיק ומסודר.

ההכשרה המעשית הובילה אותי לשני ערוצים מקבילים.

בשנה השנייה ללימודים עבדתי בלשכת הרווחה בד' רבתי, ובשנה השלישית – בג'נסיס, ארגון הסינגור הקהילתי, שהיה אז בתחילת דרכו. כך הגעתי לעבודה הפרטנית מחד, ולעבודה הקהילתית מאידך.

כך הציגה יעל את עבודתה המקצועית במסגרת 'תעודת זהות מקצועית' שכתבה במהלך לימודי התואר השני.

ואכן, עבודתה של יעל התאפיינה ברבגוניות רבה: מעבודה פרטנית דרך עבודה עם קבוצות וכלה בעבודה קהילתית; עבודה עם מגוון רחב של ציבורים – ילדים בעלי צרכים מיוחדים, קבוצות פנויים פנויות, קבוצות תמיכה לחולי סרטן ונשים שילדיהן נלקחו מהן בצו בית משפט.

אך דבר אחד אפיין את עבודתה בכל מקום בו עבדה - ההקשבה:

מהפסיכולוגיה ההומניסטית שאבתי, הן כאדם והן כאיש מקצוע את העיסוק בבני אדם כיצורים אנושיים – ולא כאובייקטים. את הדגשת יכולתם להכיר את עצמם, לכוון את מעשיהם על פי מטרה או משמעות, לקבל אחריות לחייהם ולרצות לגדול, להתפתח ולממש את עצמם.

התאוריות והשיטות בהן אני משתמשת בעבודתי – מבוססות על הגישה ההומניסטית, שמבחינתי, עיקרן הוא בדגש על פיתוח מיומנויות ההקשבה לפונה ולסיפורו.